בחיים לא חשבנו שנגיע לטיפול זוגי

הם יושבים מולי בפגישה הראשונה ולא מאמינים.

"אנחנו לא מאמינים שאנחנו כאן בכלל", הם אומרים לי.

"בחיים לא חשבנו שזה יקרה לנו, שנגיע לטיפול זוגי".

עוד לפני שאנחנו מכירים לעומק, עוד לפני שאנחנו מדברים על הקשיים בזוגיות, עוד לפני שאנחנו מתחילים להתבונן על הקשר ביניהם, על הדינמיקה והתקשורת, אנחנו שמים לב להלם ולהפתעה. אנחנו שמים לב לפחד הגדול שמא נכשלנו.

"איך זה קרה לנו?" כל כך הרבה זוגות שואלים את זה – לפני שמחליטים לבוא לטיפול וגם במהלכו.

היינו זוג מושלם

הכל התחיל מושלם. "היינו הזוג המושלם" הם אומרים.

הזוגיות היתה כל כך טובה, התאהבנו מעל לראש, היתה חתונה, היתה אופוריה – הכל היה ורוד, הכל היה הרמוני וזורם, זה עבד לנו מדהים!

מה קרה?

אצל כל זוג קרה משהו אחר.

אצל חלק זה קרה אחרי הלידה הראשונה, אצל אחרים זה התחיל במריבות הראשונות, בשנה הראשונה. אצל חלק זה קרה בשנה השנייה, כשההתאהבות קצת ירדה.

אצל חלק זה קרה רק כשהגיע הילד השני. אצל אחרים זה קרה אחרי 15 או 20 שנה.

משהו נסדק, משהו יצר מרחק.

פתאום אנחנו רבים, פתאום זה פחות זורם, ואז השגרה דורשת והזמן עובר ופתאום, מי היה מאמין בכלל, פתאום אנחנו מדברים או שוקלים בליבנו פרידה.

להתמודד עם תחושת הכישלון, עם הבושה

כל עוד עובד לנו אנחנו גאים בזוגיות שלנו, אנחנו מהללים אותה.

ברגע שמשהו נסדק או יש סכנה שזה יתפרק, ברגע שיש משבר – יש בושה גדולה.

יש גם סטיגמה שאני פוגשת לא פעם לגבי טיפול זוגי. מה יגידו אם ישמעו שאנחנו בטיפול זוגי?

איך בכלל נצליח להודות בפני עצמנו שאנו זקוקים לטיפול זוגי?

האם זה אומר שנכשלנו?

אם נלך לטיפול זה כמו להודות שיש בעיה, ואנחנו בכלל לא מאמינים שהגענו לזה, שלנו זה קרה – חשבנו שלנו זה לא יקרה, חשבנו שהזוגיות שלנו תישאר מושלמת.

כלפי חוץ אנחנו מתנהגים רגיל, לא משתפים או מודים בקושי.

כלפי חוץ אנחנו מצהירים בשמחה:

"אנחנו עדיין מאוהבים בדיוק כמו פעם!"

"אני עדיין מרגישה פרפרים בבטן כשהוא מגיע"

"זה כאילו הכרנו רק אתמול"

וגם כשמגיע הרגע והזוגות האלו מגיעים אלי לטיפול, עדיין יש שם בושה, הם עדיין לא מספרים לסבתא שבאה לעשות בייביסיטר לאן הם הולכים, עדיין לא מספרים לחבר או לחברה הכי טובה.

יש הרבה בושה אצל זוגות סביב הנושא הזה, יש סטיגמה,

יש קושי מאוד גדול להודות שקשה לנו, שאנחנו במשבר.

וזה מונע מאיתנו לפעמים לקבל עזרה.

לא חשבנו אבל הנה אנחנו כאן – להגיע לטיפול זוגי

לא חשבתם שתגיעו לטיפול זוגי, לא חשבתם שתצטרכו אי פעם אבל הנה הרגע הזה הגיע.

הנה אתם כאן.

אתם במשבר, השגרה שוחקת, המרחק מתגבר, הרבה מריבות או הרבה שתיקות. ניכור, זרות, לפעמים בגידה.

הגיעה איזו "כאפה" מהחיים ופתאום אתם מגלים שאין לכם תקווה, מוצא.

אתם מגלים שאין לכם כלים: לדבר, לתקשר, להכיל, להתמודד עם מה שקורה ביניכם ולכם, להצליח להישאר שם בקשר, להצליח לדמיין שתישארו ביחד, שאפשר לצמוח מזה בכלל…

זה בסדר, זה טבעי, כי לרובנו לא ניתנו כלים ורובנו לא חיפשנו אותם כשהזוגיות היתה טובה.

עכשיו הזמן לחפש, למצוא ולרכוש כלים.

זה מה שאני אומרת לכל הזוגות בשלב הזה או בתחילת התהליך בקליניקה:

אתם כאן, את הצעד הכי חשוב עשיתם. הגעתם לטיפול זוגי.

כן, יש בושה, כן יש הלם, לא חשבתם שזה יקרה לכם.

אבל הנה, אתם כאן, ואני גאה בכם על האומץ, הושטתם יד לעזרה מיקצועית, וזה סימן לכך שלא ויתרתם, שלא בחרתם בדרך "הקלה".

עכשיו מתחילה עבודה של התבוננות לעומק, של הקשבה, למידה, עכשיו מתחיל תהליך.

לקחת אחריות על הזוגיות – להסכים להתבונן לעומק

הרבה יותר קל לפרק את זה, הרבה יותר קל להיפרד מאשר להתבונן פנימה.

בפירוק, בפרידה יש אשליה של לשים גבול לסבל…

הרבה יותר קל להדחיק או להתעלם ולהתנהג כרגיל מאשר להודות שאנחנו בבעיה,

זה לא פשוט להכיל את הבושה, להכיר בקושי.

עכשיו האחריות והמשימה שלכם היא להתחיל להתבונן לעומק – על הקשר, על עצמכם.

לראות איך פצעי ילדות משפיעים עליכם, איך מה שראיתם בבית מתבטא אצלכם.

לגלות מה הצרכים, הציפיות והאמונות של כל אחד מכם בתוך הזוגיות ובכלל.

להתבונן על הדיאלוג ביניכם, ללמוד מה האחר צריך ומה אני צריך או צריכה.

לראות מה מפעיל כל אחד מכם ומה התחושות בגוף.

לגלות מה יעזור לכם, למצוא מחדש את נקודות ורגעי החיבור ביניכם.

לחוות ריפוי, לרכוש כלים לחיים – לתקשורת זוגית יותר טובה.

כשרק נפגשתם לא דמיינתם בכלל שתגיעו למצב הזה,

הקשר היה מוגן ועטוף בתחושה ששום דבר לא לא יהרוס, לא ישתבש, לא יפגע.

חשבתם שלכם זה לא יקרה, אבל בעצם –

לכולנו זה קורה, או כבר קרה.

וחשוב לי שעוד זוגות ישמעו וידעו – זו לא בושה לבקש עזרה.